אבא עשיר בסיפורים

הייתי הילדה הכי רגילה בעולם, חוץ מזה שאיכשהו תמיד היו לי דברים שלחברות אין:
טיולים לחו"ל ובריכה בחצר וכל מה שביקשתי הפך להיות שלי. כשגדלתי קצת היה זה רכב יוקרתי שהגיע במיוחד לקראת הטסט הראשון שלי. לפני כמה שנים התמונה התהפכה: יום אחד אבא עזב את הבית. פתאום אני זו שבאה ממשפחה שאין בה משהו שבאחרות יש.

עשירים באהבה

אין טעם להסתתר, אני האחות הקטנה במשפחה של ילדי שמנת. לקח לי  המון שנים להגיע למצב שאני מסוגל להגיד את זה בקול רם. כשקראו לי "צפונית" נעלבתי. למה הכסף של ההורים שלי צריך להיות סממן הזיהוי שלי? אבל במבט לאחור הייתי ילד של הורים עשירים אבל לא מסיבות כלכליות:
בבית שגדלתי בו תמיד היתה בו שמחה. אמא אוהבת, אחים והמון ואבא שהוא האדם המקסים ולא הייתי מחליפה אותו בשום אבא, גם לא בכזה שבאמת רואים כל יום. השמיים היו הגבול גם ביום הכי מעונן בשנה: אז כן, נעים מאוד, לשעבר ילדת שמנת אמיתית עם לב מאושר  ורולקס שהיה יותר כבד מהיד שלה.

כולם מתגרשים בהתחלה

גירושין, הם בכל מקום. אני רואה המון אנשים שמתגרשים מהר מאוד, אבל ממש מהר. אני מתכוונת לנישואין שלא מצליחים להימשך אפילו שנה. לפעמים אפילו לא שלושה חודשים. ויש כאלו המון. אנשים בגיל מסויים כבר כל-כך לחוצים להגיע לחופה שהם לא טורחים להסתכל ולחשוב האם הצד השני מתאים להם, ולאן זה הולך. אני חושבת שבשנתיים האחרונות ראיתי למעלה מעשרה זוגות כאלו, שהתגרשו עוד לפני שחלק מהאורחים של החתונה שלהם הספיקו לחזור הביתה.
גירושים כבר הפכו בעייני למשהו שעושים אנשים צעירים ופזיזים. עד שיום אחד, לא מזמן,
גיליתי שיש גם גירושין בגילאים אחרים והם הרבה יותר מורכבים. לצערי מדובר בהורים שלי.

עצרתי בצד ומאז שום דבר לא חזר לאמצע

אמא ואני מדברות כל יום בדיוק כשאני בנסיעה בדרך לעבודה ובאותו היום דבירנו כרגיל בבוקר אבל פתאום כשאני בדרך חזרה הטלפון מצלצל והשם של אמא על המסך. אולי זה בגלל שזה הטבע שלי,
אני תמיד קודם כל נלחצת: אמא מתקשרת בשעה הלא רגילה, אולי יש לזה סיבה לא טובה? עצרתי בצד הדרך. אמא דיברה לאט ולקחת לה כמה שניות של מחשבה לפני כל קבוצה של שלוש מילים שיצאה לה מהפה. היא דיברה בטון סיפורי שהזכיר לי את הילדות שלי, אבל משהו כאן הרגיש לא טוב מהתחלה. מהרגע שהיא אמרה "את יודעת שאין משפחה יותר אוהבת מהמשפחה שלנו" זה היה ברור שרגע הזה לא נועד כדי לדבר על נופש משפחתי, אלא על משהו אחר שקשור במזוודות.

אבא לאן הלכת?

הוא לא כתב שהוא עוזב כי הוא כבר לא אוהב את אמא. הוא לא אמר שהוא עוזב כי אמא כבר לא אוהבת אותו. הוא לא הסביר שהוא עוזב כי יש לו מישהי אחרת שמחכה לו אלוהים יודע איפה,
הוא השאיר מכתב שאומר: "העסקים שלי קרסו ואני צריך להתבודד קצת. אוהב אבא".
אבא הלך להתבודד והשאיר אותנו עם מיליון סימני שאלה. באותו שלב עדיין לא ידענו אילו עסקים קרסו ולמה, מה שבטוח היה שאמא קרסה. אמא הרגישה שהקרקע נשמטת לה מתחת לרגליים. אם הקרקע נעלמת לאמא, היא נעלמה לכולנו. ואבא. איפה אתה לעזאזל?

אבא, אתה שם?

היה רגע מסויים אחד שבו הבטתי באמא וחשתי שהיא חושבת על האפשרות שאבא עשה לעצמו משהו. המחשבה שאולי העובדה שאנחנו כל-כך רגילות לרמת חיים הגבוהה, למותגים ולאפשרויות הבלתי מוגבלות שאבא חושש שבמצב של קריסה כלכלית, אין טעם שיחזור הביתה היא מחשבה דוקרת ומייסרת. אבל אמא תמיד היתה חזקה והגיונית גם ברגעים הכי קשים, ואז ברגע אחד היא נעמדה ואמרה: אולי לא הכל יהיה בסדר, אבל בקרוב נראה ששום אסון לא קרה כאן. סבלנות,
גם לאבא יש מצבים בהם הוא מתנהג כמו ילד שמתחבא מאחורי המעשים שלו.

אמא עומדת על שלה בשביל כולנו

יום אחד אבא חזר. הוא דווקא בסדר גמור, אפילו יותר מזה. גם אמא היתה חזקה. וזהו.
הם החליט להיפרד. להתגרש. כמה קשה היה להם להוציא את המילה הזו מהפה.
בחודשים הבאים אני יודעת שהיו שם הרבה מהלכים לא פשוטים שקשורים לכסף.
לאבא יש יותר כסף ממה שהוא יודע לספר ואולי יותר ממה שהוא רוצה.
אני רק מקווה שהכל יסתיים מהר. אני אוהבת את שניהם והכבוד של אמא חושב בעייני ולו רק בשביל המשך הדרך, אבא לא יעריך את אמא אם היא תוותר. גם אנחנו לא נרגיש בנוח אם אמא תתפשר ותתקפל בפני אבא, האיזון חשוב גם לעמן היחסים איתנו. יש בלב שלי עדיין מקום שחולם על זה שהם יחזרו. הלוואי.