ויהי קושי

"כסף לא יעשה אותך מאושרת" נהגו  הוריי לומר. האמת היא שזה נכון, כסף לא עשה אותי מאושרת אבל העדרו הוא כמו ענן אפור הרובץ מעליי.
המקום אליו אני שייכת, ההרגלים שלי ושל הילדים, היחס של הסביבה והצורך להסתגל חיים שלא הכרתי
הופכים אותי למיליונרית לשעבר ואישה גרושה שצריכה להמציא את עצמה מחדש

אז מי אני שאבכה?

אני יודעת, רוב הנשים אפילו לא חולמות על דברים שראיתי וחוויתי בחיים וגם עכשיו יש לי מספיק בשביל שיהיה לי טוב ובטח שכולם צודקים. זה בסדר. אני רגילה להיות לא אהודה במיוחד.  לאורך השנים כבר למדתי להתמודד עם מבטים של קנאה שספגתי בעודי נכנסת לרכב חדש ויוקרתי, אם היה לי שקל על כל פעם שירדתי במעלית יחד עם אישה אחרת וראיתי אותה מפנה מבטה מטה ובעצם בוחנת את הנעליים, השעון או התיק שלי כבר הייתי עשירה חזרה. נשים יפות ועשירות הן מה שכולן רוצות להיות. גם אני ועכשיו כשהתגרשתי כבר לא, ואלוהים כמה שהשינוי קשה.

אמא למה?

הם גדולים ומבינים. הילדים שלי מבינים שאמא ואבא נפרדים, הם מבינים שעכשיו יש להם שני בתים, הם מבינים שמשהו בסיפור החיים שלהם השתנה ולא יחזור,
אבל הם לא מבינים למה: למה לא יוצאים לאותן המסעדות של פעם, לא קונים סלולארי חדש בכל פעם שהישן נשרט קלות ולמה אמא עושה מיליון דברים שפעם היו עושים בשנה האחרונה אני מוצאת את עצמי כל-כך הרבה פעמים מנסה להחדיר בהם טבע חדש, להרגיל אותם למציאות שונה ומורכבת ואז הם מגיעים לבית של אבא ושוכחים הכל.

הן מסתכלות ואני אחרת

יש לי עדיין את השמלות שקניתי במילאנו, את המעיל הניו יורק, התכשיטים, אוסף הנעליים וכל כך הרבה דברים, אבל פתאום אני במצב שקשה לגמור את החודש. הסביבה מכירה אותי בתור האישה שהייתי וכן, אני  מודה, ללכת לאסיפת הורים של הילדים כשאני אותה האישה אבל במעמד נמוך יותר, זה כואב. אין נפילות לא קלות, והמבטים הצולבים של האמהות האחרות והיחס שמשתנה בהתאם, לא עושים לי טוב על הלב.

להישאר נאמנה לעצמי

כשהעולם עובר טלטלה קשה למצוא בדיוק את החלקים שבעצם נשארים במקומם.
אבל בעצם יש המון כאלו: הילדים, ההורים שלי, ההליכות לאורך החוף, המוסיקה שאני אוהבת, הספרים... החיים. כן השינוי קשה, אבל איך שר שלמה ארצי? אתמול היה טוב ויהיה גם מחר.