הרי את מרוחקת לי

בפעם הראשונה שעשיתי עסקה גדולה בלי לספר עליה לאשתי זה קרה כי הטלפון בחדר המלון היה מנותק וסלולארי לא היה באותם ימים. אבל אז חשבתי שאולי עדיף ככה: בלי השאלות המכשילות שלה, בלי הטון החצי משועמם שלא באמת מאחל בהצלחה, בלי הכבדות הזאת בדיוק ברגע שאני עומד להמריא. אחרי זה כבר העסקה הושלמה: אני לא מספר, היא לא יודעת. ככה הפכתי גם אני מבעל נאמן לבעל חברות שמעלים מאשתו מיליונים.

מיינד דה גאפ

"מיינד דה גאפ" קורא הכרוז ברכבת התחתית בלונדון,
זו שמביאה אותי לתחנת טוטנהאם קורטרואד. אני יוצא אל הרחוב הקפוא,
ומגיע אל בית הקפה שסמוך למוזיאון הבריטי. כאיש עסקים אתה רגיל לחפש את הזהב במקומות איזוטריים שלא בהכרח הפנימו את סטנדרט המים החמים במקלחת ונהגי המוניות הם לא פעם אלו שמזגו בירה לכוסות בבר המקומי במשך כל הלילה ולגמו לא מעט בעצמם. אבל נסיעת העסקים הראשונה ללונדון זימנה לי חוויה תרבותית מהפנטת ומפגש עם רוברט, שהיה איש עסקים מבוגר שחיפש קשרים במקומות רחוקים וישראל היתה יעד חשוב על המפה שלו. באותו שבוע החלטנו שאני עומד לפתוח בפני רוברט דלתות בישראל והוא יפתח בפני שערי ענק לכל העולם. ממש לכל העולם. העיקרון פשוט: הורגים את הגבולות. החברות שלי יהיו רשומות על שמו ועל שמות שותפיו האחרים בעולם  ושלו על שמי בישראל. איזו התרגשות.
כל זאת במרחק 4871 קילומטרים מאשתי, הילד והתינוקת. מיינד דה גאפ? בדיעבד הכרוז צדק. שם נפתח הפער שמעולם לא הושלם. הטלפון במלון התנתק כשעמדתי להתקשר הביתה ופתאום הרגשתי שאולי זה סימן וטוב שכך.

לגו לילד, שרשרת לאשה, וחברה תחת שם חדש לעצמי.

כשחזרתי, אשתי, ההורים שלה והילדים חיכו לי בשדה התעופה עם בלונים כי בדיוק היה לי יומולדת ואפילו לא זכרתי. בבית הוצאנו גלידה מהמקרר ופתחנו את המתנות שהוצאתי מהמזוודה כמו שפנים מהכובע. הייתי בעננים. כשהיא שאלה "איך הלך? עם מי נפגשת?" אתה לא יכול פשוט להניח את הגלידה על השולחן לבקש מאבא שלה להנמיך את הטלוויזיה ולהסביר לה שיש לך פתאום חברה חדשה שרשומה על שם רוברט שלפני שבועיים לא היה לך מושג מי הוא והאמת גם עכשיו לא ממש. זה נשמע לה כמו פשע מסרטים של איזה במאי איטלקי שרק היא והחברות שלה מהחוג לפסיכולוגיה מכירות. "אז מה שלום איילה?" שאלתי בהתחמקות,
עדיין מפסלת?"

אישה חושבת על אישה

אני מתרגש ואשתי מרגישה. אני קופץ כמו קנגורו לתוך הטלפון שמצלצל,
אני לא תמיד נרדם בלילה והצלצול של השעון המעורר בבוקר נשמע לי כמו תיפוף של רינגו סטאר בסולו המפורסם בסוף התקליט של אייבי רואד.
פתאום אני לא רק עשיר. אני מאושר.
לפתע, יום אחד אני חוזר הביתה, ו... שקט. חושך. אין איש בבית.
אפילו שוקו הכלב לא במלונה. אני דואג, אבל מבין שהחושך בבית קשור למחיר שאני מתחיל לשלם על הההחשכה של המעשים שלי. ואז היא חוזרת. בלי הילדים. קצת שתוייה. מסתבר שהילדים ישנים אצל חברים שאני בכלל לא מכיר ופתאום היא אומרת לי: "אז איך קוראים לה? אההה, תגיד לי איך קוראים לה לזונה שמתרוצצת לך במחשבות בכל הזמן הזה שאתה בכלל לא מצליח להסתכל לי לתוך העיניים?"
והאמת היא שבאותה נקודה אף אישה עדיין לא תפסה את מקומה של אשתי.
אבל האמת היא גם שהעסקים האחרים היו הרבה יותר מרגשים מכל סקס חפוז במלון כזה או אחר שיכולתי להשיג ולפעמים לא הצלחתי לסרב. לא היתה לי אהבה לאישה אחרת בלב כמו שהיתה בי תשוקה לעשות עוד כל-כך הרבה דברים שהיא מעולם לא היתה הפרטנר הנכון לשיחה עליהם. איך עכשיו אני יכול לספר לה שהתיק המעוצב שאותו היא נושאת בגאווה על כתפה מיוצר על ידי מפעל שאחד השותפים בו הוא מישהו שאני מחליף איתו זהויות? היא שואלת מה שמה של המאהבת הדמיונית אבל לא יודעת שהשאלה הנכונה היא איך קוראים לי? באיזה שם אני חותם על מסמכים בחצי השנה האחרונה. אין לה שם – עניתי לאשתי. כי היא לא קיימת. זה העסקים שלי, הם עוברים גבולות בכל מובן, עניתי. אבל היא כבר נרדמה.

מפקיד את האמת בכספת בשוויץ

אף אחד לא רוצה להפקיד כסף במדינה מרוחקת או לעשות עסקים עם אנשים שהוא בקושי מכיר, אבל לפעמים, כשאתה כבר בתנועה, אין ברירה אלא לעשות פשרות. שם ישראלי יסגור בפניך הרבה דלתות. ציוני בוגר סיירת לא מפחד לפרוץ דלתות כשהוא מאמין במשהו. לסמוך על הצדק או ההתנהלות המסודרת של הממשלות, הפקידים ואנשי עסקים שיעשו את תפקידם כראוי זה בלתי אפשרי, אז לפחות אפשר לסמוך על כולם שאם תקצר דרכים ותשקר להם באופן מספיק מתוחכם, הם לא ישימו לב.

לבד גם בקושי

הורים לילדים קטנים לא ישנים טוב בלילה. כשאתה אבא לכל-כך הרבה עסקאות אתה לעולם לא באמת ישן לילה שלם. וכאן אתה לבד: דאגות, חרדות, חששות, מחשבות מחדש – השעון פתאום מראה שכבר בוקר והנה עוד שנה חלפה ואני כבר קירח וקצת פחות בריא מפעם, והפחדים הם חלק מהמסלול – לא פחות מההתרגשות. בנוסף, עסקים עושים בכל מקום שבו יש הזדמנות.  נכון, כבר הזכרתי את לונדון ואת שוויץ אבל לו היה לי שקל על כל לילה שישנתי במדינה לא מפותחת במקום מסוכן או מפוקפק הייתי כבר עשיר. בעצם, יש לי הרבה יותר משקל על כל אחת מהחוויות המרושעות הללו.
בכל זאת, אני לא שוכח שאשתי אמנם לקחת את הילדים לחוגים ודאגה לענייני הבית, ואף להוריי, אבל כשחושבים על זה, החיים שלה נעו בין מחוייבויות לבית למחוייבויות  לפילאטיס, לטניס, למוזיאון, לחוגים וגם לקריירה שלה שתמיד נותבה משיקולי עניין, קידום והגשמה עצמית. לה לא היה לילה אחד על מיטה חורקת. החיים שלה היו החיים הנוחים שאני הענקתי לה אבל לא לגמרי לעצמי. אחרי שחשבתי את המחשבות האלו בפעם הראשונה,
העפתי את הג'וק שנחת על האף שלי, ניסיתי שוב להפעיל את המאוורר החורק, ונשבעתי שזה הלילה האחרון שלי במאלי. לא חשוב איזו עסקה עוברת דרך החור המסריח הזה.

לך תסביר לה

תמיד חשבתי את עצמי אדם מוסרי ואני רואה את עצמי ככזה גם היום, אבל כשאתה ניצב בפני הזדמנות, אם אתה לא לוקח אותה אתה הולך לקראת התדרדרות. בהתדרדרות אתה מסכן את משפחתך, את אלפי האנשים שעובדים עבורך ואתם המשפחות שלהם. גם את זה אני לוקח בחשבון.
מה יקרה אם אפסיק? לפני שנים שאלתי את עצמי האם אשתי היתה איתי לו לא היה לה ג'יפ של מושל אמריקאי משלה? קרוב לוודאי שבמצב כזה היא היתה מגלה פתאום שהחיבור בינינו כבר לא מפרה ויצירתי כמו פעם ושאולי עדיף שנקפל את עצמנו מממוסד הנישואין הזה שגם ככה פשט את הרגל. הכל קשור בהכל. מצד שני  לך תסביר למושלת למה יש לך כספות בכל-כך הרבה מקומות שהם לא רמת גן.

אני רק אחד מתוך שמונים אחוז

החברים שלי לא מספרים לי הרבה, אבל זה הרבה יותר ממה שהנשים שלהם יודעות. דרך חורי ההצצה הפנימיים בין חברים שהם גם אנשי עסקים, אתה יכול לגלות לפעמים וידוי קטן על דבר גדול: על בגידה, על שקר ממושך, על משהו שפעם לא היית מאמין שתעשה. שוב אבל למשוואה יש שני צדדים:
פירנסת משפחה. פרינסת משפחות של אנשים שעבדו בשילך והעסקים שלך עשו טוב להמון אנשים. עוד מישהי שפעם נלחמת עליה היא המדינה שלך. זו שנשבעת כל-כך הרבה פעמים אמונים עבורה וסיכנת את חייך למענה עוד הרבה לפני שידעת כמה הם שווים. זו המדינה ששילמת לה כל-כל הרבה מיסים, שרק מהכיס שלך יש כמה מוסדות ממשלתיים שמנים ובזבזניים שרובצים ולא עושים כלום – וכל זה "בזכותך". מנקודה מסויימת אתה מרגיש שהמדינה קיבלה מספיק. היית בסיירת, הלכת למילואים. שילמת ושילמת, אבל את ההצלחה השגת לבד ומהנקודה הזאת אתה לא חייב לא לה ולא לה.
לא לאשתך, לא למדינה, לא לאף אחד. דפוס החשיבה הזה עובר כחוט השני בין שמונים אחוז מאנשי העסקים שאני מכיר. ואני מוכן להתחייב על זה.

אם כולם משקרים אז מה היא אמת?

שמונים אחוז מאנשי העסקים מעלימים מהנשים שלהם כך-כך הרבה,
שהן כבר לא יכולות להגיד שהן לא יודעת. נשים, תתעוררו, זה הרי ברור.
על הסיפור שלי ארחיב עוד בעתיד,

המשך יבוא.