הקסם שבגירושין

כן. את יכולה להרים גבה. אבל יש בגירושים המון המון קסם. ואני לא מדברת על להעלים יונה מתוך כובע. גם לא הבייסיק של מטפחות נשלפות מהפה. אני מדברת על דברים הרבה יותר גדולים. קסמים אמיתיים. ענקיים. כמו... כמו להעלים בית. או להעלים עסק. או להעלים חשבון בנק. אני מדברת על קוסמות ברמה הגבוהה ביותר. על- יש, ו- פוףףף, אין.

את בעלי לשעבר, שיחיה, הכרתי כמו את כף ידי. אחרי שנים של חיים יחד, לא היה שריר בפניו שלא הבנתי מה הוא אומר. לא היה מהלך שהוא עשה, שלא צעק קילומטרים מראש על יעדו המתבקש. הוא היה הגבר הכי צפוי עלי אדמות, ברמה של, תסלחו לי, שעמום וחוסר תחכום. אין ספק שהתכונה המשמימה לימים, נתנה בזמנו, תחושת ביטחון. והנה, עננים החלו להתקדר מעל ראשנו, וסערות כאלה ואחרות תקפו את מחוזותינו ואחרי הדחקות, הכחשות ובליעות צפרדעים מהזן הקרפדי, החלטנו לפצל את דרכינו.

רק כדי לסבר את האוזן, אני חייבת להודות, שחיינו ברווחה כלכלית חביבה. לא משהו מנקר עיניים, אבל כן משהו שמאפשר עצימת עיניים בלילה ושינה שקטה. היה לי ברור שעל בסיס השקיפות והיושרה שלו, יהיה בסדר. בכל זאת, כף ידי מוכרת לי. אלא שמתוך הגבר האפרורי וחסר היצירתיות, ששנישאתי לו, עלה ופרח הודיני הגדול.

קוסם בעל שיעור קומה, שאם רק הייתי יודעת על תכונתו זו קודם לכן, בי נשבעתי, שהייתי הופכת לאמרגניתו וממלאת אצטדיונים בקהל משולהב. אבל לא ידעתי. וכשאתה לא יודע, אתה לא מחפש ולא חושד וחי בעולם, שכולו מבוסס על נאמנות עבר מפוקפקת. ושם חייתי. בכל זאת, אבי ילדי. בכל זאת, עברנו לא מעט. ותקראו לי נאיבית, אבל זה בגלל שאתם לא מכירים אותי. אני לא. מצד שני, אני גם לא פרנואידית במיוחד. חלוקת הרכוש אמורה היתה להיות פשוטה. היו לנו כך וכך נכסים והיינו אמורים לחלק אותם שווה בשווה. סבבה. הכל טוב. כשפרשנו את חשבונות הבנק על השולחן, התברר, שחלק גדול מהכספים היו על בסיס אציטון.

כי הם התאדו. לא נראו בשום מקום. לא בחשבון ההוא ולא בכספת ההיא. לשאלתי, איפה האוצר, נעניתי ב "המצב לא היה טוב כבר הרבה שנים והכסף פשוט נאכל". ואללה. שומו שמיים. נפשו המעונה של בעלי החזיקה בתוכה מצב כלכלי לא טוב ולא שיתפה אותי, מתוך דאגה. התחשבות, אם תרצו. הטבע האנושי הפתלתל, נוטה לייצר לעצמו אמונות ופחות נוטה להיפרד מהם, גם כשהמציאות סוטרת על פניו. אז הייתי רוצה להגיד שנדלקו לי נורות אזהרה, אבל לא. בדיעבד התברר שכולן היו שרופות כבר שנים. אפילו מצאתי בליבי חמלה על התמודדותו הגברית לבדו בקרייססים.

בשאר הזמן, הייתי עסוקה בחרדה קיומית של "מאיפה עכשיו אוכל לרכוש בית לילדי וכו". אסימונים מזמן יצאו מהמחזור של הדואר, כך שלא נפל לי ולו אחד. ואז פגשתי חברה, שסיפרה לי סיפור דומה. גם בעלה היה קוסם. אלא שהיא, לא מאמינה בקסמים כמוני והחלה לחקור. לחקור ממש. עם משרד חקירות. עם חפירה בכפית. בסקלפל. ו.. פוףףף. כל השפנים שנעלמו נמצאו בריאים ושלמים, כשהם מכרסמים גזרים רעננים בחשבון בנק אי שם. באותה הזדמנות, היא גם מצאה דירה במנהטן, חנות ברחוב הרצל ועוד כמה מיליונים שהוטמנו תחת שמות כאלה ואחרים. היה את הרגע האחד הזה, שאמרתי לעצמי, שבעלה הנוכל, תמיד נראה נוכל, ואילו בעלי האפרפר, מעולם לא גנב מסטיק מחנות מכולת. אבל הרגע הזה עבר. הפשלתי שרוולים, עטיתי כפפות חד פעמיות ופניתי לעזרה. אני מודה שבשלב הזה, לא ידעתי אם אני רוצה לגלות מטמון ולהרגיש אפסית גם שנים אחורה, או שאני רוצה לא לגלות כלום, להישאר בלי כסף אבל לא מטומטמת. דילמה אמיתית.

האחת, מבטלת את כל עברנו המשותף, השנייה מייצרת לי עתיד. העתיד הכריע. החקירה החלה, כשאני מנסה לשמור על פאסון, שאף פעם לא ממש החמיא לאישיותי. אני אקצר לכם את הסיפור, כי אם אתם במצב דומה, חבל על כל שנייה. האאורקה של ארכימדס, היה פרייר לעומת ה"מצאתי" שאני מצאתי. החל בשותפויות בעסקים מצליחים שהזרימו כספים לחשבונות תחת שמות בדויים. דרך מניות שהרקיעו שחקים ונחתו באי קיימן, שתהרגו אותי, אבל לא ידעתי שיש כזה אי שכינויו מקלט מס. ועוד כהנה וכהנה. בדרך גם מצאתי בחורה נחמדה שהיתה שם כל הזמן ברקע. בקיצור, יצאתי אישה עשירה ברכוש וענייה באמון שלי בעצמי. איך לא ראיתי, לא חשבתי, לא לא לא. עם הזמן ה"איך לא" הזה נרגע. הרכוש תועל לנוחות ונעימות. ואפילו חזרנו להיות בקשר סביר, בשביל הילדים. סיפור עם סוף טוב. אבל איזה אמצע איזה.