הוא קם ואני הלכתי עם האמת שלי

פתאום הבית ריק. הוא קם והלך ולקח איתו את השעון העתיק שמול דלת הכניסה, את ספרים ואת התכניות לעוד שנים של ביחד. פתאום החלומות על חופשות חלומיות משותפות ואת האמונה שביחד נמשיך ונהיה יום אחד סבא וסבתא שחולקים אהבה לנכדים מתאדים באוויר. דבר אחד לא נתתי לו להעמיס לתוך הרכב: את האמת שלי. את מי שאני, את הערכים והאמונה שעוד יהיה לי טוב

רחמים? לא תודה

אף פעם לא אהבתי להיתקל בקנאה. קנאה בעייני היא להטיל על מישהו אחר את אי ההשלמה שלך עם עצמך. גם מהצד השני של יצרי  הקנאה אני מסתייגת: מהרחמים. אני מסתייגת מיחס שאומר "לא הגיע לך", מהמבטים שעולים מהם אדים של רגישות מזוייפת, מחמלה שהרבה פעמים יש מאחוריה אינטרס. נכון, פרימה של מארג חיים משותפים של 25 שנים, היא כמו ניתוח כירורגי אכזרי שנעשה ללא הרדמה. רק מלחשוב מה זה עושה לילדים, הלב נקרע, אבל אני לא מסכנה. סיפור החיים שלי מלא בחוויות של צמיחה, אהבה, אושר, הגשמה, גילויים ובנייה. כן, בנייה. גם כשהבית מתפרק. את מה שבניתי ואת מה שעתיד להיבנות לא ניתן למחות.

כשכולם דיברו הקשבתי לעצמי

ההורים שלי, החברות, החברים, מי לא?  אם אתחיל למנות פה את רשימת האנשים אשר יעצו לי מה לעשות כנראה שלא ישאר מקום באינטרנט. אבל זה לא חשוב. בחיים ובכלל, ברגעי קושי, תמיד ידעתי קודם כל להטות אוזן פנימה.
למצוא את הקול שבתוכי שיודע להוביל אותי קדימה ולהשתיק את כל הרעש מסביב.

נלחמתי כדי שבסוף נגיע ליחסים טובים

המטרה שלי היא אחת: להמשיך הלאה. לדאוג שיהיה לי טוב, לי ולילדים. אני גם מאמינה בלשמור על יחסים טובים ככל האפשר לאחר הגירושין, אבל אלו צריכים להתבסס על כבוד הדדי. נכון, לא פרשתי בפניו שטיח של פשרות בדרכו החוצה, אבל הוא מקבל קרדיט על מי שהוא גם אם ככל שהפרספקטיבה מתרחבת החולשות שלו הולכות ומכסות חלקים גדולים יותר ויותר מהתמונה כולה. אחרי הכל, אני מאמינה שדווקא בזכות זקיפות הקומה שלי ייתכן בסיס ליחסים סבירים בהמשך הדרך,
לכבוד הדדי ובהבנה שכל אחד עשה את שהיה צריך.

תגיד, מה קרה לך?

אם את שם, איפשהו בנקודה שבה את שואלת לאן שביל הנישואין שלך מוביל, הנה קצת על החוויות שלי מהשלבים המוקדמים. כמו הגיבור ב'אמריקן ביוטי' גם לבעלי לשעבר קפץ איזה פיוז בסביבות גיל חמישים. פתאום הוא נזכר שכל חייו הוא היה חנון, שהוא עשה מה שההורים שלו אמרו לו, מה שהם ציפו ממנו שהשתיקה של אמא שלו הקפיצה אותו כמו חייל קומנדו,
והוא עשה ועשה וריצה את אבא, את אמא, את החברים, את האחים וגם את אשתו לא פעם.
אבל אז, כשענני הזקנה כבר מתחילים לבצבץ באופק האיש שתמיד היא עסוק בלרוץ ולרצות החליט להתחיל לרוץ והפעם לך במובן המטאפורי. טריאטלון, זה היה השיגעון החדש. תחביבים, חלומות והגשמה: אני תמיד בעד כל אלו אבל מהזיעה של הקפיצה לבריכת הטריאטלון עלה ריח מוזר. משהו מוזר קורה לאיש שאיתו אני נוסעת לאורך החיים.
פתאום היה לו חשוב להראות להורים שלו שיש לו דעה עצמאית. כל כך הרבה פעמיים בעבר ייחלתי לקצת יותר זקיפות קומה מצידו מולם, אבל כזה הגיע זה קרה בהגזמה, בילדותיות ובלי טיפה של היגיון בפנים. "מה קרה לך?" שאלתי, אבל הוא כבר היה בחדר ארונות מחפש את הנעלי ריצה שהשאיר ליד הדלת.

היה כל כך שקט שפתאום היה לו משהו להגיד לי

לא רבנו. לא היו חילוקי דעות. לא היה שום דבר שהשתנה לכיוון שלילי. הכל היה כרגיל. אולי רגיל מידי.
אני מאמינה שאהבה היא דבר שאפשר לטפח ולדאוג לו. אבל איש הטריאטלון כבר היה חייב לרוץ.
אגב, את כל האמת הוא מעולם לא אמר. אבל זה כבר לא משנה. היום הכל כבר מאחורי ואני עם הפנים קדימה.
לא היה קל אבל יהיה טוב. אני בטוחה.